מתכון פשוט עם קיווי: מרינדה לפרגיות שעובדת ב-20 דקות
מתכון פשוט עם קיווי שלא הולך לקינוח: מרינדה שמרככת פרגיות בעשרים דקות בלבד, למה אסור להשאיר יותר, ומה עושים עם חצי הפרי שנשאר.
מתי העונה של קיווי? הקטיף המקומי באוקטובר-נובמבר, המדף מחזיק עד אפריל ובקיץ מגיע יבוא. לוח שנה חודש בחודשו ואיך בוחרים בכל תקופה.

הקטיף של הקיווי הישראלי נגמר בתוך חודש וחצי, אי שם בין אוקטובר לנובמבר. את אותו פרי בדיוק ממשיכים למכור עד אפריל, ובקיץ מגיע קיווי מיובא מחצי הכדור הדרומי. בגלל זה השאלה מתי העונה של קיווי מקבלת שתי תשובות שונות: יש עונת קטיף אחת קצרה, ויש עונת מדף ארוכה בהרבה — ורק אחת מהן קובעת מה יהיה הטעם.
קיווי לא נקטף בשל. הוא נקטף קשה כאבן, אחרי שהמגדל בודק שהסוכר בפרי עבר סף מסוים, ומשם הוא נכנס ישר לקירור בטמפרטורה סמוכה לאפס. בקור הזה ההבשלה כמעט נעצרת, והפרי יושב חודשים בלי להתרכך. כל ארגז שיוצא מהקירור לחנות ממשיך בדיוק מהנקודה שבה עצר.
זה מסביר תופעה שנראית מוזרה בדוכן. בפברואר, כשהגפנים בגליל כבר ערומות מעלים, יש במדף קיווי ישראלי במצב מצוין. הוא לא גדל בפברואר. הוא רק יצא מהקירור בפברואר.
קיווי הוא מטפס, לא עץ, והוא צריך כמה מאות שעות קור בחורף כדי לפרוח כמו שצריך באביב. בארץ זה מצמצם את המפה לעמק החולה, לגליל העליון ולרמת הגולן — שם החורף קר מספיק והקרקע מחזיקה מים.
יש שם עוד פרט שרוב האנשים לא מכירים: בכל מטע קיווי יושבות גפנים זכריות שלא נותנות פרי בכלל. הן קיימות רק בשביל האבקה, בערך אחת לכל שש עד שמונה נקבות, והדבורים עושות את השאר. מטע בלי גפנים זכריות פורח יפה ולא נותן פרי.
קיווי ממשיך להשתנות אחרי הקטיף: העמילן שבו הופך לסוכר, גם בקירור וגם על השיש בבית. אבל זה עובד רק אם הפרי הגיע לסף בשלות מינימלי לפני שנקטף. פרי שנקטף מוקדם מדי יתרכך, יאבד את הקשיות שלו, ויישאר חמצמץ ושטוח גם אחרי שבועיים.
לכן קיווי רך זה לא בהכרח קיווי מתוק, וזו בדיוק הבדיקה שאי אפשר לעשות בחנות דרך הקליפה. מה שכן אפשר: לקנות מעט, לטעום בבית, ולחזור לאותו מקור אם יצא טוב. אנחנו עושים את זה מול המגדלים בדיוק באותה שיטה, רק בכמויות אחרות.
כמעט כל הקיווי הירוק שאתם פוגשים הוא הייוורד — זן ותיק עם קליפה חומה ושעירה, בשר ירוק וגרעינים שחורים. הוא לא הכי מתוק שקיים, אבל הוא שומר על עצמו בקור טוב מכל האחרים, ובדיוק בגלל זה הוא זה שממלא את המדף כל החורף.
הזנים הצהובים נראים אחרת ומתנהגים אחרת: קליפה כמעט חלקה, בשר צהוב, חמיצות נמוכה וטעם שנוטה לטרופי. הם נקטפים מוקדם יותר מהירוקים ומחזיקים בקירור פחות זמן, ולכן רובם מיובאים ומופיעים כאן בגלים ולא ברצף. אם נתקלתם בקיווי זהוב טוב, שווה לקחת יותר מפרי אחד — בעוד שבועיים הוא עלול פשוט לא להיות שם.
בחורף אין הרבה מה לחשוב. לוקחים קיווי ישראלי, ואם הוא קשה משאירים אותו שלושה עד חמישה ימים על השיש. בשקית נייר סגורה עם תפוח או בננה זה מתקצר לכיוון יומיים. לחיצה עדינה עם האגודל צריכה להשאיר תחושת גמישות קלה, לא שקע.
באביב שווה למשש כל פרי לפני שהוא נכנס לשקית: קמטים בקליפה או אזור אחד רך במיוחד מעידים על פרי ששכב יותר מדי בקירור. ובקיץ, כשהמדף כולו יבוא, פשוט קונים כמות קטנה יותר בכל פעם ומחזיקים אותה במקרר.
אצלנו בשוק עוטף הקיווי נכנס לארגזים בעיקר מדצמבר עד מרץ. באותם חודשים הוא גם מחזיק הכי יפה במקרר של הלקוח, ובקיץ הוא מפנה את המקום לפרי מקומי שנמצא בשיא שלו — זה נראה טוב במארזי פירות וירקות של אותם שבועות.
הקטיף המקומי הוא אוקטובר-נובמבר, והפרי נמכר מהקירור עד סביבות אפריל. החלון הטוב ביותר לטעם הוא דצמבר עד מרץ.
כן, אבל זה יבוא מחצי הכדור הדרומי, בעיקר צ׳ילה וניו זילנד. הפרי בסדר גמור, לרוב יקר יותר, וכדאי לקנות ממנו כמות קטנה בכל פעם.
שלושה עד חמישה ימים בטמפרטורת החדר לפרי שנקנה קשה. שקית נייר עם תפוח או בננה מקצרת את זה לכיוון יומיים.
כי הוא נקטף לפני שצבר מספיק סוכר. הריכוך ממשיך גם בפרי שנקטף מוקדם, המתיקות לא. את הפרי הזה כבר אי אפשר להציל בבית, אבל זה סימן טוב לנסות מקור אחר בפעם הבאה.
החנות של שוק עוטף שולחת פירות וירקות מחקלאי העוטף — נקטפים בסמוך למשלוח ומגיעים עד הבית.